הרב יצחק ליכטנשטיין

הרב יצחק ליכטנשטיין

1909-1824

מאת הנרי איינזפרוך

 

lichtensteinהרב ליכטנשטיין הוסמך לרב עוד לפני שהגיע לגיל עשרים. לאחר שכיהן כמה שנים בקהילות שונות בצפון הונגריה הגיע לבסוף אל משרד הרב המחוזי בטאפיוסלה, שם נשאר כמעט ארבעים שנה כשהוא עמל ללא הפוגה ובלי לחשוב על עצמו לטובת בני עמו.

 

בשלב מוקדם בפעילותו, הראה לו כלאחר יד אחד המורים בבית הספר הקהילתי במחוז שלו ספר בריתות בגרמנית. הרב ליכטנשטיין רפרף על פני הדפים ועינו נחה על השם "ג'זו כריסטי". הוא התרתח וגער קשות במורה על שקיים ברשותו ספר כזה. מיד נטל את הספר והשליך אותו בזעם אל עברו השני של החדר. הספר נפל מאחורי ספרים אחרים, נשכח והעלה אבק במשך יותר משלושים שנה.

 

בערך באותה תקופה פרץ גל של אנטישמיות בהונגריה והגיע לשיאו בעלילת הדם בטיסה אסלר. בעיר הקטנה, ההונגרית הציורית הזאת הממוקמת על גדות נהר הטיסה הושלכו שנים עשר יהודים לכלא באשמה שרצחו נערה נוצרייה כדי להשתמש בדמה למטרות פולחניות. ההיבט העצוב ביותר של המקרה הוא שקצין משטרה החזיק בילד יהודי, מנע ממנו להיפגש עם הוריו במשך תקופה מסוימת ושכנע אותו באיומים ובמעשים אכזריים להופיע כעד הראשי נגד אביו (שמש בית הכנסת) ולספר סיפור מופרך על נסיבות הרצח לכאורה של הנערה.

 

כמו בכל מקרה אחר שבו ההאשמה השטנית הזאת הוצבה בפני היהודים, עלילת הדם בטיסה אסלר הוכחה בסופו של דבר כשקרית וחסרת יסוד. לכבודה של האמונה האמתית ייאמר שמספר נוצרים בולטים וביניהם הד"ר פראנץ דעליטש מאוניברסיטת לייפציג התייצבו להגנת היהודים ופעלו להסיר את המסכה מעל פניהם של אנשים שמעשיהם הבאישו את ריחו של המשיח בעיני היהודים.

 

ליכטנשטיין כתב: “ספגנו לעג, בוז, מהלומות והשפלה מכל סוג מידי הילדים הנוצרים. אני זוכר עדיין את האבנים שהושלכו עלינו כשיצאנו מבית הכנסת, וכיצד לקחו את בגדינו בשעה שרחצנו בנהר והשליכו אותם למים בשילוב של לעג ועלבונות, לצערי, לא יכולנו לעצור בעדם.

 

"פעם ראיתי בצער ובבכי כיצד איש מכובד כביכול מפיל את אבי לארץ בלא כל היסוס מפני שאבי לא מיהר מספיק לפנות לו את הדרך בשביל הצר. אבל החוויות העצובות האלה ידועות טוב מכדי שאצטרך לפרט לגביהן. הלוואי שרדיפות כאלה של היהודים מצד הנוצרים יהפכו לנחלת העבר ויישכחו.

 

"הרשמים הראשונים בחיים משפיעים מאוד ומאחר שגם כשהתבגרתי עדיין לא הייתי לי שום סיבה למתן את הרשמים האלה, אין פלא שחשבתי על המשיח עצמו כעל מגפה וקללה ליהודים – מקור הצער והרדיפות שלנו.

 

"נשארתי עם הדעה הזאת כשהתבגרתי והייתי לגבר ואחר כך כשהזדקנתי. לא ראיתי שום הבדל בין האמונה המשיחית לבין נצרות. על מקור הנצרות לא ידעתי דבר. למרבה הפלא דווקא עלילת הדם של טיסה אסלר משכה אותי לראשונה לקרוא את הברית החדשה. האירוע הזה הוציא את כל אויבינו ממקומות המסתור שלהם ושוב עלתה הזעקה כבימי קדם: 'מוות ליהודים!' ההמון השתולל בטירוף ורבים מבין המנהיגים השתמשו בשמו של המשיח ובתורתו כאצטלה למעשיהם הנתעבים.

 

"מנהגיהם המרושעים של בני אדם הנושאים את שם המשיח כדי לעשות את מעשיהם הרעים עוררו את כעסם של נוצרים שהאמינו באמת במשיח, ואלה גינו בכתב את השקר ואת הזעם של האנטישמים והזהירו אותם בקול. במאמרים שהם כתבו להגנתם של היהודים נתקלתי תכופות בפסוקים שדיברו על המשיח כמי שמביא שמחה לבני האדם, שר השלום והגואל, והם רוממו את בשורתו ואמרו עליה שהיא בשורה של אהבה ושל חיים לכל בני האדם. הופתעתי וכמעט שלא האמנתי למראה עיניי כשהבחנתי לפתע בברית החדשה ששלושים שנה קודם לכן לקחתי מידי המורה היהודי והשלכתי בזעם אל פינה נסתרת. התחלתי להפוך את הדפים ולקרוא. איך עוד אוכל לבטא את הרושם שהשאירו עליי?

 

"לא סופר לי אפילו החצי על גדולתו, על כוחו ועל כבודו של הספר הזה. ספר שמבחינתי היה קודם לכן ייהרג ובל יעבור. הכול נראה חדש כל כך אבל הספר היטיב עמי. הוא נראה היה לי כמו של ידיד ותיק שהיה לבוש בבגדים מאובקים ובלויים ממסע שהופיע לפתע בלבוש חגיגי, כמו חתן בבגדי פאר או כלה העודה את תכשיטיה".

 

במשך שנתיים או שלוש שמר הרב ליכטנשטיין את דעותיו לעצמו. אבל הוא התחיל ללמד בבית הכנסת שלו תורות חדשות ומוזרות שגם עניינו את השומעים וגם הדהימו אותם. לבסוף הוא לא היה יכול להתאפק עוד. באחת השבתות הוא לימד על דברי המשיח על הקברים המסוידים ואמר שהקטע שלו לקוח מתוך הברית החדשה. הוא דיבר על ישוע כעל המשיח האמתי, גואל ישראל. בסופו של דבר הוא פרסם את השקפותיו בשלושה עלונים שהופיעו בזה אחר זה ושעוררו סערה גדולה בקרב היהודים, לא רק בהונגריה אלא בכל רחבי אירופה. ואין פלא, כי הוא היה רב זקן ומכובד שעדיין כיהן בתפקידו וקרא לעמו במילים חוצבות להבות להתייצב תחת דגלו של ישוע מנצרת השנוא דורות רבים ולכבד אותו כמלך וכמשיח האמתי.

 

כצפוי, ברגע שמנהיגי היהדות הבינו את עמדתו ואת חיבוריו של הרב ליכטנשטיין פרצה סערה של רדיפות נגדו. הם החרימו אותו וגינו אותו מהבימות ומהעיתונות ואותו רב ששבועות ספורים לפני כן נחשב לאחד המנהיגים והמורים הדגולים, תואר כבושה וחרפה לעמו, והכול משום שהעז לבטא את שם ישוע השנוא. הם הפיצו עליו שמועות שהוא מכר את עצמו למיסיונרים. היו שטענו שהוא בכלל לא כתב את העלונים בעצמו אלא קיבל שוחד כדי שאפשר יהיה לייחס אותם לו. הוא זומן להופיע בפני הכינוס הרבני בבודפשט, וכשנכנס לאולם הוא התקבל בקריאות "חזור בך! חזור בך"!

 

"רבותיי" אמר הרב, "אחזור בי בשמחה אם תצליחו לשכנע אותי שאני טועה".

 

הרב שמואל הכוהן, שהיה הרב הראשי, הציע פשרה. הרב ליכטנשטיין יוכל להאמין בלבו במה שיחפץ, בתנאי שלא יכריז את המשיח. בעניין אותם עלונים נוראיים שהוא כבר כתב, אפשר לתקן את הנזק בעזרת תהליך מאוד פשוט: מועצת הרבנים תחבר מסמך שלפיו כתב הרב את הדברים בתקופה של אי שפיות זמנית וכל מה שיידרש מהרב לעשות הוא להוסיף את שמו להודעה הזאת. הרב ליכטנשטיין ענה בשלווה אם כי בכעס שהצעה זו מוזרה שכן רק לפני זמן קצר החל באמת לחשוב באופן צלול. אחר כך הם תבעו ממנו שיתפטר מתפקידו וייטבל באופן רשמי, אבל הוא ענה שאין לו שום כוונה להצטרף לשום כנסייה. בעיניו הברית החדשה היא היהדות האמתית והוא יישאר עם הקהל בבית הכנסת שלו כמו קודם וילמד אותה שם.

 

כך הוא עשה למרות הרדיפות והחרפות שהערימו עליו. ממעמדו הרשמי כרב מחוזי הוא המשיך ללמד ולהכריז מתוך הברית החדשה, דבר המעיד על הקשר העמוק בינו לבין עדתו. הרי היה לה הכוח להגיש בקשה להעבירו מתפקידו מאחר שהיהדות הייתה דת רשמית בהונגריה. האמת היא שלחץ רב הופעל על העדה שלו והיו בקהילה ובין קרוביה של אשתו אנשים שבא עליהם חורבן כלכלי מוחלט והמשיכו לדבוק ברב למרות הכול. הרב ליכטנשטיין איבד כמעט את הכול במאמץ להציל אנשים בעדתו מחורבן, ובריאותו נפגעה קשות בגלל הניסיונות והצער הרבים שהיו מנת חלקו בגלל העמדה האמיצה שנקט לצד האמת. בסופו של דבר הוא התפטר מרצון מתפקידו כרב ראשי.

 

הוא התיישב בבודפשט ומצא שם מגוון רחב של אפשרויות המתאימות ליכולותיו אבל ההתנגדות כלפיו הייתה עזה. אנשים עקבו אחריו ואפילו תקפו אותו פיזית ברחוב. הספָּר שלו קיבל שוחד של חמישים קרונן כדי להשחית את זקנו היפה. בעל הבית שלו עקב מקרוב אחרי כל מי שביקר אותו ודיווח על כך לרבנים הראשיים. בכל זאת נקלע הרב ליכטנשטיין לשיחות עם יהודים מכל תחום ועיסוק, כמו נחל שמוצא לעצמו ערוצים אחרים כשמערימים מכשולים בדרכו. במכתב לידידו, דוד ברון, הוא כתב את הדברים האלה:  "חָכְמוֹת, בַּחוּץ תָּרֹנָּה. בָּרְחֹבוֹת, תִּתֵּן קוֹלָהּ. רופאים, פרופסורים וגורמים רשמיים, גם נשים משכילות, כולם באים לביתי. משפחות רבות בנות מעמד ויוקרה גם הן מבקרות אותנו ומגנות את היחס הקשה של הרבנות כאן כלפיי. גם זרים רבים מבקרים אותי. תכופות אני מנהל שיחות רציניות, חשובות מאוד עם חכמי תלמוד ורבנים שבאים מרחוק, שרוצים לגרום לי להתפשר. ראוי לציין שאנשים רבים שקודם לא ידעו דבר על הברית החדשה ושבהו בי בחוסר אמון כשציטטתי את עקרונותיה הנעלים, הפצירו בי אחר כך לקבל לעצמם עותק  מהספר".

 

במשך יותר מעשרים שנה ניתן לרב ליכטנשטיין להעיד בחלקים רבים של אירופה על האמת כפי שראה אותה במשיח. לבסוף החלו סערות המחלוקת, אי ההבנה, התוקפנות והשנאה לתת בו את אותותיהם, אבל רוחו הייתה עדיין ללא חת. בערך בתקופה הזאת הוא כתב את המילים האלה: "אחים יהודים יקרים, נער הייתי וגם זקנתי. הגעתי לגיל שמונים, הגיל שהמשורר מכנה אותו 'גבורות', התקופה הארוכה ביותר של חיי אדם עלי אדמות. אנשים אחרים בגילי קוצרים בשמחה את פרי עמלם אבל אני לבד, כמעט נשכח, מפני שהרמתי קול אזהרה. שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲו‍ֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה… נַשְּׁקוּ בַר, פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ. הייתי רב מכובד במשך ארבעים שנה אבל חבריי מתייחסים אליי כעת, בגילי המבוגר, כאילו אני אחוז רוח רעה, ואויביי מתייחסים אליי כאל מנודה. הפכתי נושא ללעג ולקלס והלועגים מצביעים עליי באצבע. אבל כל עוד אני חי אעמוד על משמרתי, גם אם אעמוד בה לבדי. אקשיב לדברי אלוהים ואחכה ליום שבו הוא ישוב לציון ברחמים וישראל ימלא את העולם בקריאות שמחה: הוֹשַׁע נָא לְבֶן דָּוִד בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָֹה הוֹשַׁע נָא בַּמְּרוֹמִים.

 

הרב ליכטנשטיין חלה פתאום ולא החזיק מעמד זמן רב. כשהבין שסופו קרב הוא אמר בנוכחות אשתו והאחות את הדברים האלה: "העבירו את תודותיי ואת ברכותיי החמות לאחיי ולידידיי. לילה טוב, ילדיי. לילה טוב, אויביי, לא תוכלו לפגוע בי עוד. אל ואב אחד לכולנו הנקראים בנים בשמים ובארץ, משיח אחד שנתן את חייו על העץ המקולל לישועתם של בני האדם. בידך אפקיד רוחי". היה יום סגריר. השעה הייתה שמונה בבוקר ביום שישי, 16.10.1919, והרב הישיש בא אל אלוהיו.

 

מתוך When Jews face Christ. ליקט: הנרי איינזפרוך.

 

   לחץ כאן כדי לקרוא יותר עדויות של רבנים 

 

ספרים שכתב הרב יצחק ליכטנשטיין:

 

·         Der Talmud auf der Anklagebank durch einen begeisterten Verehrer des Judenthums  Budapest, 1886

 

·         Mein Zeugnis [“My Testimony”], Budapest: Hornyánszky, 1886

 

·         Die Liebe und die Bekehrung [“Love and Conversion”], Budapest, 1886

 

·         Judenthum und Christenthum [“Judaism and Christianity”], Hamburg, 1891

 

·         Eine Bitte an die geehrten Leser [“An Appeal to Honored Readers”], Budapest, 1893 or 1894

 

·         “‘Zwei Briefe’ oder ‘was ich eigentlich will’” [“‘Two Letters’ or ‘What I Really Wish’”], Saat auf Hoffnung 30 1893

 

·         “Das Blut Christi, ein Nachklang aus dem Midrasch Echa”  Saat auf Hoffnung 1893

 

·         Judenspiegel [“The Jewish Mirror”] Vienna: L. Schoenberger, 1896

 

·         “Welche Anknüpfungspunkte findet die evangelische Verkündigung bei den Juden?” [“Which Connecting Factors do Protestant Doctrines find with Jewish Doctrines?”] in Gustaf Dalman (ed.), Die allgemeine Konferenz für Judenmission in Leipzig, abgehalten vom 6. bis 8. Juni 1895, Leipzig,1896 40-55. [Series: Schriften des Institutum Judaicum in Leipzig, No. 44-46]; later reprinted by “The Hebrew Christian Testimony to Israel” in London as Begegnungspunkte zwischen Juden und Christen: Gesetz und Evangelium [“Points of Meeting between Jewish and Christian Doctrine: the Law and the Gospel”.] London: H.C.T.I., 1902

 

·         “Ein Weihnachts- und Neujahrsgruß an alle Neugeborenen im Herrn” [“A Christmas and New Year Greeting to all the Born Again in the Lord”], Saat auf Hoffnung 36 1899

 

·         Ein Geheimniss aus dem Talmud [“A Secret from the Talmud”], Vienna1900

 

·         “Ein Weihnachts- und Neujahrsgruß für die auserwählten Kinder des Lichtes” [“A Christmas and New Year Greeting for the Elect Children of the Light”], Saat auf Hoffnung 37 1900

 

·         “Ein Neujahrsgruß für die Neugebornen im Herrn zum Heilsjahre 1902” [“A New Year Greeting for the Born Again in the Lord in the Year, 1902”], Saat auf Hoffnung 1902