הרב ליאופולד כהן

הרב ליאופולד כהן

1937-1862

מאת ה' ב' סנץ

Cohnחייו של ליאופולד כהן החלו בעיירה ברזנה שבמזרח הונגריה. בגיל שבע פקד אותו אסון גדול: הוא איבד את שני הוריו באותה שנה ונאלץ לדאוג לעצמו כמיטב יכולתו. בשנים מאוחרות יותר הוא נזכר תכופות שבאותם ימים של בדידות נוראה ושל מלחמת קיום מרה הוא למד לבטוח באלוהים בכל לבו. לכן אך טבעי שכוהן הצעיר היה נחוש לאחר בר המצווה שלו להשתלב בלימודים כדי להיות בסופו של דבר לרב ולמנהיג בקרב עמו. הוא כנראה היה תלמיד טוב שכן בגיל שמונה עשרה הוא סיים את המדרשה התלמודית בציונים גבוהים ונחשב ראוי להיות מורה תורה.

 

לאחר שהשלים את לימודיו הרשמיים וקיבל הסמכה התחתן הרב כהן והיה נשוי באושר. בהתאם לנהוג באותה תקופה הוא התגורר בבית הוריה של אמו והתמסר להמשך לימוד כתבי הקודש.

 

במשך השנים הוא למד באופן כמעט סגפני אבל השאלות הבוערות הנוגעות לעמו על הגלות, על הגאולה המובטחת במשיח ועל השתהותה של הגאולה המיוחלת הזאת הפכו לשאלות עמוקות ברוחו של הרב. עכשיו שהיה לו פנאי והוא יכול לעשות כרצונו וללכת אחרי לבו, הוא התמסר לתפילה מעומק לבו ולמחקר בתקווה למצוא את התשובה עליהן.

 

חלק מהתפילות שלו בבוקר היה חזרה על העיקר השניים עשר, שהוא "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". השימוש הקבוע בעיקר הזה חיזק בו את תאוות לבו שאלוהים יגשים במהרה את הבטחותיו וישיב את נדחי ישראל, עד כדי כך שהוא לא הסתפק עוד בתפילות מהסידור והחל לקום בחצות הלילה כדי לשבת על הארץ ולהתאבל על חורבן המקדש ולהפציר באלוהים שיחיש את בואו של הגואל.

 

"למה המשיח מתמהמה? מתי הוא יבוא?" ניקרו השאלות האלה ללא הרף בדעתו של הרב הצעיר. יום אחד בעודו רוכן מעל כרך של התלמוד הוא נתקל בציטוט הבא: "ששת אלפים שנה קיים העולם, ואלף שנה הוא חרב… אלפיים תוהו, אלפיים תורה, ואלפיים ימות המשיח". בעניין מחודש הוא פנה לפרשנות של רש"י אבל הפרשנות לא סיפקה אותו. הוא הפנה את מבטו מהכרכים עבי הכרס האלה והשאלות שלו הקשו עליו יותר מתמיד. בהתאם לתלמוד המשיח היה צריך לבוא מזמן, אבל עדיין היה צריך להסביר את הגלות, העובדה המרה ביותר של החיים היהודיים. “האם ייתכן שהזמן שאלוהים קבע לביאת המשיח חלף וההבטחה לא קוימה?” הוא שאל את עצמו. הוא היה נבוך מאוד והחליט לחקור את ההבטחות המקוריות של הנביאים, אבל המחשבה על כך מילאה אותו פחד, כי היהדות מלמדת ש"תיפח עצמן של מחשבי קצין". בעניין שאי אפשר לגבור עליו, בידיים רועדות ובציפייה שבכל רגע יכה בו ברק מהשמים הוא פתח את ספר דניאל והחל לקרוא בו.

 

כשהגיע לפרק ט הוא התחיל להבין. הוא מצא בו מכרה של אמת שהסתתרה עד אז מאחורי פרשנויות של מורים גדולים בתורה. מפסוק 24 הוא הסיק ללא כל קושי שהמשיח היה אמור לבוא ארבע מאות שנים אחרי שקיבל דניאל מהמלאך את הנבואה על השבועים שבעים. הרב המלומד, שהיה רגיל לפולמוסים הסבוכים של התלמוד, מצא את עצמו שבוי באופן מוזר באמירות הברורות ומשביעות הנפש של דבר אלוהים. לא עבר זמן רב עד שהחלו לעלות במחשבותיו ספקות לגבי מהימנותו של התלמוד, מאחר שבנושאים חיוניים כל כך הוא היה שונה מכתבי הקודש. לא היה קל או נעים לרב כהן, מנהיג העדה היהודית שמיום ליום הלך וצבר אהדה בקרב עמו, לפקפק בסמכות התלמוד. מלבד אי השקט שהסבו ספקותיו לנפשו, הוא הרגיש שספק אצל אדם במעמדו הוא בבחינת כפירה ומזיק באופן מיסטי כלשהו לישראל. בכל זאת, בכל רגע שבו הגה בנושא בצלילות הוא התעמת פנים אל פנים עם השאלה: "האם אאמין בדבר אלוהים או האם עליי לעצום את עיניי לנוכח האמת?" במהלך המאבק שהתחולל בלבו עלתה על שפתיו תפילה שהוא התפלל יותר מכל תפילה אחרת: גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת, מִתּוֹרָתֶךָ.

 

הרב כהן לא ידע שהוא בעצם מתקדם אל עבר פרשת דרכים. המשבר הבלתי נמנע פרץ בחנוכה. הוא התכוון לדרוש בפני העדה על משמעות החג כפי שנהג לעשות. הוא לא התכוון להעלות בדרשה שלו לא את ספקותיו לגבי התלמוד ולא את תגליותיו בנבואת דניאל אבל כשהוא קם לדבר גאו בו מחשבותיו העמוקות ביותר והוא לא היה יכול להימנע מלהביע אותן במילים. ההשפעה של דבריו על העדה הייתה ניכרת מיד. הלחישות הפכו למחאות רמות ובקהל פרצה מהומה עוד לפני שהצליח לומר את דברו. באותו יום החלו רדיפות קטנוניות שפגעו בשמחת החיים של הרב הצעיר והפכו את פעילותו לקשה עד בלתי אפשרית.

 

הברית החדשה עדיין הייתה ספר לא מוכר לרב כהן ולכן לא עלה על דעתו מעולם לחפש בה את התגשמותן של הנבואות בתנ"ך. במערבולת של רגשות ובחיפוש אחר הצעד הנכון החליט להתייעץ עם רב אחר בעיר מרוחקת. הרב היה מבוגר ממנו בשנים רבות והיה מכובד מאוד משום שהיה מלומד ואדוק. "אני בטוח שהבעיה שלי איננה בעיה חדשה", חשב לעצמו הרב כהן. “אחרים ודאי נתקלו בה ומצאו תשובה משביעת רצון. אחרת, איך הם היו יכולים להמשיך ללמוד וללמד את התלמוד?” אבל שוב התנפצו כל תקוותיו. כהן עוד לא סיים לתאר את גודל המשא שהעיק על נפשו והרב שכוהן נסע מרחק רב כל כך כדי לשאול אותו החל להצליף בו בדבריו ולשפוך עליו קיתונות נוראיים של עלבונות והשמצות. "אז מה, אתה מנסה למצוא את המשיח, לגלות דבר שהוא לאין חקר? בקושי בקעת מהביצה וכבר אתה מעז לפקפק בסמכות התלמוד! התורות של מורינו ורבינו כבר לא טובות לך? אתה מדבר כמו הבוגדים ממעבר לים שקראתי עליהם בעיתון מווינה שהם טוענים שהמשיח כבר בא. עדיף שתחזור לתפקיד שלך, בחור צעיר, ותחשיב את עצמך בר מזל שלא שללו אותו ממך. ותקשיב לאזהרה שלי: אם תמשיך במחשבות הלא קדושות האלה, תסיים את הרבנות שלך בחרפה ואולי תגיע בסופו של דבר לאותם כופרים באמריקה".

 

הרב כהן יצא לדרכו מאוכזב קשות וכואב, אבל למרות השפלתו המוחלטת החלה לעלות בדעתו מחשבה חדשה ונראה היה שהיא נושאת בחובה נצנוץ של תקווה. אמריקה! ארץ החופש! חוף המבטחים של הנרדפים! שם הוא יוכל להמשיך במחקר שלו.

 

במארס 1892 הגיע הרב כהן לניו יורק וזכה לקבלת פנים חמה מבני עמו, שרבים מהם הכירו אותו עוד מהונגריה. הרב קליין מבית הכנסת ההונגרי, שהגיע לפניו לאמריקה ושהרב כהן היה מצויד במכתב המלצה עבורו קיבל אותו באדיבות רבה ואפילו הציע לו משרה זמנית בבית הכנסת שלו עד שיקבל זימון לקהילה מתאימה.

 

באחת השבתות, זמן קצר אחרי שהגיע, יצא הרב כהן לטיול הצהריים הרגיל שלו. הוא הגה בנושא המשיח, דבר שכבר הפך אצלו להרגל. בזמן שהרהר וחלף על פני כנסייה באחת מרחובות הגטו, הוא ראה שלט כתוב בעברית: “אספות ליהודים". הוא לא הצליח להבין את השילוב המוזר: כנסייה שעליה מתנוסס צלב, ואספות עבור היהודים.

 

הוא עמד מחוץ לכנסייה שקוע במחשבות אבל פתאום תפס את זרועו יהודי בן ארצו ואמר בקול מלא פחד: “הרב כהן, עדיף להתרחק מפה". הרב נבהל אבל הסקרנות שלו ניעורה. מה מייחד את הכנסייה הזאת עם השלט העברי בחוץ? "יש שם יהודים כופרים", אמר לו היהודי בנשימה עצורה. "הם מלמדים שהמשיח כבר בא". הדופק של הרב עלה כששמע את המילים האלה. הם מלמדים שהמשיח כבר בא? האם ייתכן שאלה האנשים שהתכוון אליהם הרב שהוא ביקר לפני שעזב את הונגריה? הוא רצה לבדוק את העניין.

 

ברגע שהוא הצליח להשתחרר מחברו לדרך הוא וידא שאיש איננו עוקב אחריו וחזר מהר על עקביו אל הכנסייה, אבל ברגע שהציב את כף רגלו בתוך המקום הוא ראה מראה שהרתיע אותו והוא רצה לחזור. הדובר מעל הבימה היה חשוף ראש, וכך הקהל כולו. כמו כל יהודי חרדי אחר, הרב כהן ראה בכך חילול קודש. בכל זאת, בדרך החוצה הוא ראה לנכון להסביר לשמש מדוע הוא יוצא. השמש הציע לו שגם אם הוא איננו יכול להישאר לאספה, הוא מוזמן להגיע לשיחה אישית עם מנהיג הקהילה בביתו.

 

ביום שני שאחר כך אזר הרב כהן אומץ והגיע לביתו של מנהיג הקהילה, למרות הזעזוע שלו ממוצאי שבת. הוא נכנס אל הבית עם הסתייגויות רבות, אבל הרושם שעשו עליו האופי הנעים של מנהיג הקהילה – יהודי משיחי, והעובדה שהוא כמוהו מלומד בתלמוד וצאצא למשפחת רבנים מפורסמת הרגיעו אותו עד מהרה. תוך זמן קצר הוא מצא את עצמו מספר לידידו החדש על החיפוש שלו אחר המשיח.

 

לקראת סוף השיחה מסר לו מנהיג הקהילה ברית חדשה בעברית. הוא שם לב שלאורח שלו אין שום ידיעה לגבי תוכנו של הספר ולכן הוא ביקש ממנו ללמוד אותו בזמנו החופשי. הרב כהן קיבל לידיו ברצון רב את הספר שהיה עתיד לשנות את חייו ואת פעילותו ופתח אותו מתוך שקיקה ללמוד את תוכנו. מבטו נפל על השורות הראשונות של בשורת מתי בעמוד הראשון: סֵפֶר תּוֹלְדֹת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בֶּן דָּוִד בֶּן אַבְרָהָם.

 

אין מילים שיכולות לתאר את הרגשות שעוררו בו המילים האלה. נדמה היה לו שהוא הגיע סוף סוף אל מטרת החיפוש הארוך שלו. הקרבנות שהוא עשה, הפרדה הארוכה שסבל מאשתו ומילדיו, הימים שבילה בתפילות ובייסורים – כל אלה עמדו להניב פרי ולשאת גמול. הבעיה שלא הוא ולא אלה שבהם נועץ היו יכולים לפתור, באה על פתרונה בספר והספר הזה נמצא בידיו. הספר הזה ודאי הגיע אליו ברצון השמים. אלוהים סוף סוף ענה על תפילותיו הרבות והוא היה בטוח שהוא גם יעזור לו למצוא את המשיח.

 

הוא נפרד מעל מארחו האדיב, רץ מהר ככל יכולתו אל חדרו, נעל את הדלת והתמסר ללימוד הספר היקר, המרגלית יקרת הערך שמצא. "התחלתי לקרוא באחת עשרה בבוקר", הוא כתב מאוחר יותר על אירועי אותו יום בל יישכח, "והמשכתי עד אחת אחרי חצות. לא הצלחתי להבין את כל תוכנו של הספר, אבל הצלחתי לכל הפחות להבין ששמו של המשיח הוא ישוע, שהוא נולד בבית לחם אשר ביהודה, שהוא חי בירושלים וניהל קשר עם בני עמי, ושהוא בא בדיוק במועד שצפה דניאל בנבואתו. השמחה שלי לא ידעה גבול".

 

אילו היה יכול הרב כהן להציץ אל העתיד הוא היה רואה שעוד צפויים לו ימים של צער. דרך האמונה בעולם של חוסר אמונה היא צרה וקשה. כבר למחרת בבוקר הוא חווה את הזעזוע הקשה הראשון שלו, כשניסה לשתף בתגליתו את הרב קליין, שזמן קצר לפני כן הציע לעזור לו למצוא משרה. "אתה חולם פרוע", צעק עמיתו הרב כששמע את סיפורו של כהן. “המשיח שאתה אומר שמצאת הוא לא אחר מישוע של הגויים. והספר הזה", אמר, כשהוא עוקר את הברית החדשה מידיו של כהן, "אסור שרב מלומד כמוך אפילו ייגע בו ובוודאי שלא יקרא את התוצר הנאלח הזה של הכופרים. הוא הגורם לכל הסבל שלנו", ובמילים האלה השליך את הספר על הרצפה ורמס אותו ברגליו.

 

הרב כהן ברח מפרץ הזעם הלא צפוי הזה ומצא את עצמו שוב בים הסוער של רגשות ומחשבות. "האם ייתכן שישוע המשיח, בן דוד, הוא הישו שהגויים עובדים אותו?" האמונה בו היא ודאי מעשה של אלילות לשמה.

 

הימים שאחרי כן היו מלאים בכאב לב ובמחשבות עצובות, אבל לאט ובהדרגה הוא הצליח להיחלץ מאחיזתו של הייאוש ולחקור את הבעיה שלו מחדש לאור כתבי הקודש. הוא פנה לנר האמת של אלוהים ומצא אור. הוא קרא שוב ושוב את ישעיה נג והחזון הנבואי של המשיח הסובל החל להתגבש במחשבותיו, אבל הוא עדיין היה רחוק מלמצוא שלוות נפש. השאלות החשובות שהביטו בו בפנים היו: “האם ישוע וישו הם אותה דמות? איך אני יכול לאהוב את 'השנוא'? איך אני יכול לטמא את שפתיי בשם ישוע, שתלמידיו עינו והרגו את אחיי לאורך דורות רבים? איך אני יכול להצטרף לקהל של אנשים שעוין כל כך את הבשר והדם שלי?” השאלות האלה מטרידות ודי בהן כדי להדריך את מנוחתו של כל אדם, אבל מעל לסערה המשתוללת היה קול דממה דקה ששב ודיבר אל לבו ואמר: "אם הוא המשיח שכתבי הקודש חוזים אותו, הרי שעליך לאהוב אותו, בלי שום קשר למעשים שנעשו בשמו, ועליך ללכת בעקבותיו".

 

הרב כהן עדיין התלבט והתחבט והחליט לצום ולהתפלל עד שאלוהים יראה לו בבירור מה עליו לעשות. הוא התחיל להתפלל כשהוא מחזיק בידיו תנ"ך בעברית. הוא היה כה שקוע כולו בתפילה שהספר נפל לרצפה והוא נבהל. הוא רכן מעל הספר כדי להרים את הספר הקדוש והבחין שהוא פתוח במלאכי ג המתחיל במילים הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי, וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי. וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא  אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת. נדמה לו שכל כולו ניעור ומחושמל וכל חושיו דרוכים. לרגע היה נדמה לו שהמשיח ניצב לצדו והצביע על המילים הִנֵּה בָא. הרב כהן נפל על פניו מוכה יראה ומעומק לבו פרצו מילות תפילה וסגידה: "אדוני, משיחי ישוע. אתה תפארת ישראל, אתה ודאי המשיח שישיב את עמו לאלוהים. מיום זה ואילך אעבוד אותך בכל מחיר". וכתשובה ישירה לתפילתו הציף אור ומילא את הבנתו, ולשמחתו שאי אפשר לתאר במילים הוא גילה שכבר לא קשה לו לאהוב את אדונו למרות שידע בוודאות שהוא פונה אל ישוע. באותה שעה הוא ידע שהוא היה לבריאה חדשה במשיח.

 

כהן הפסיק להתייעץ עם בשר ודם והתחיל להכריז לידידיו ולמכריו שישוע הדחוי הוא משיח ישראל האמתי ושהיהודים ימצאו שלום עם אלוהים רק כשיקבלו את המשיח. התגובה הראשונה של ידידיו הייתה משועשעת: "הפרדה הארוכה שלו מיקיריו בלבלה עליו את דעתו", אמרו, אבל כשראו שהוא ממשיך לדבר אליהם בהתמדה ובלהט הם כינו אותו בוגד בעמו והתחילו לרדוף אותו מרה. חלקם אפילו חשבו שמצווה היא להעביר אותו מבין החיים. אלה הן דרכיה של הקנאה בבלי דעת אלוהים.

 

כשחבריו בני עמו של כהן השלימו בלית בררה עם העובדה שהוא מאמין בישוע, הם כתבו מכתבים לאשתו ולידידיו בהונגריה כדי להודיע להם שהוא כופר. עד מהרה הקשר בינו לבין אשתו נותק כליל.

 

בינתיים עורר מעשהו של הרב המכובד לשעבר מהומה בקרב יהודי ניו יורק. אי אפשר לדעת איזה נזק היו מעוללות לו הרדיפות הקנאיות אילו נשאר בניו יורק, אבל למרבה המזל שמע מנהיג הקהילה שנתן לו את הברית החדשה הראשונה שלו על מצבו ובא לעזרתו. הוא אסף קבוצת ידידים שהסכימו להעניק לכוהן קורת גג והגנה וכשהבינו ללא כל ספק שחייו בסכנה גדולה כל עוד הוא נשאר בניו יורק, הם פעלו כך שיוכל לעבור בחשאי לסקוטלנד, שם יוכל ללמוד ולאסוף כוחות בסביבה ידידותית.

 

כהן זכה לקבלת פנים חמה בקרב חברי כנסיית ברקלי שבאדינבורו. טוב שהוא היה בין ידידים כי היה לפניו עוד מאבק ויריב נוסף שהיה צריך לגבור עליו, ערמומי ומסוכן יותר מכל אלה שהוא השאיר מאחוריו בניו יורק. כשהגיע יום הטבילה שלו הוא הרגיש שעליו להתייצב למבחן העליון של חייו ושנגדו במערכה יתייצבו השטן וכל כוחות השאול. הוא ידע שהוא מסכן דברים רבים. במובן הרוחני הוא ציפה להתחזק מאוד מההודאה הנחושה והגלויה של אמונתו במשיח, אבל מזווית ראייה אנושית הוא עמד להפסיד את כל היקר לו בחיים – את אשתו, את ילדיו, את ידידיו, את מעמדו ואת כבודו. הכול.

 

במשך מספר ימים לפני הטבילה שלו ועד אותה שעה ממש שבה התמסר למשיח בפרהסיה ריחפה מעליו עננה כבדה ומאיימת. הוא התפלל לעתים קרובות אבל ההקלה שלו הייתה זמנית בלבד. בבוקר יום הטבילה שלו כשהגיע לכנסייה הוא הרגיש מחוזק ומעודד, כאילו עצם נוכחותו של המשיח שבו הוא רצה מאוד להודות הפיג את העננים. מאוחר יותר הוא הבין שתפילותיהם של ידידים רבים חיזקו אותו בשעת הקרב עד הניצחון המפואר. הוא קיבל מכתב מאוחר יותר מהד"ר בונאר, המנהיג הידוע של כנסיית פיטיסטון בגלזגו, שבו היה כתוב: "הקהילה שלי ואני מתפללים עבורך באספה שלנו הבוקר". כך השתחרר כהן מהחיים שחי פעם והיה מסוגל להתמסר מחדש כדי לשרת את עמו. הוא לא היה עוד רב ומורה תורה אלא שליח המשיח ונשא בלבו את סוד ישועת ישראל.

 

עד כה דנו באריכות במסע הרוחני של הרב כהן שכן בזה טמון הסוד של חייו ומעשהו של האיש הדגול הזה. את הד"ר ליאופולד כהן המשכיל והמלומד, המטיף המבריק, מנהיג הקהילה הנאמן והשליח שלא ידע לאוּת, אפשר להבין רק לאור מסע החיפוש שעשה בצעירותו, כשהכוכב הדורך הזה בעולם הרבני לא ראה קרבן שהוא יקר מכדי להקריב על מזבח האמת ולהקדיש אותו לגאולת עמו.

 

מפאת קוצר המקום אנחנו נאלצים להוריד את המסך על התקופה שבה חי ועמל כהן בסקוטלנד והתאחד מחדש עם אשתו ועם ילדיו. אפשר לספר איך גם משפחתו האמינה במשיח ואכן ראוי לספר את הסיפור הזה, בסיפור נפרד. העובדה שהם עשו כן היא עדות נוספת לכנותו וליושרו של האיש ולפעולת אלוהים ולחסדו.

 

נמשיך בסיפור מהשלב שבו חזר כהן עם משפחתו לניו יורק בסתיו 1893. התקופה שחלפה בין הפעם הראשונה שהגיע לניו יורק לבין הפעם השנייה שינתה את האיש אבל לא את אופיו. הוא היה אותו הלך המחפש בכל לבו אחר האמת אבל הפעם הוא היה בטוח בעמדתו ומטרתו הייתה ברורה. הוא שתה ממקור המים החיים. יָדַעְתִּי בְּמִי הֶאֱמַנְתִּי. 

 

לרב לשעבר הייתה מטרה אחת בחיים – לשרת את אלוהים, ודבר אחד בלבד שראוי לעשותו – להודיע את דרך ישועת אלוהים במשיח ישוע. מיד כשהגיע שוב לניו יורק הוא יצר קשר עם אחיו היהודים.

 

הוא פתח מרכז שליחות קטן בברונסוויל כדי שיהיה לו מקום להכריז את הבשורה. הוא היה איש מעשי והתמסר לא רק להכריז את הבשורה אלא גם להקל על אלפי המהגרים היהודים הנזקקים שהגיעו לניו יורק. עצוב מאוד שבניסיון הראשון שלו לשרת את עמו בשם המשיח הוא היה כמעט לבדו. הוא היה מטיף מבוקש מאוד אבל היהודים עדיין התייחסו אליו בעוינות והנוצרים, שראוי היה שיתמכו בידיו במשימתו נחלצו לעזרתו לאט מדיי. כעבור זמן קצר היה עליו ועל אשתו להקריב את תכשיטיה, אות לשפע שחיו בו פעם, כדי להמשיך ולשלם את השכירות על אולם האספות הצנוע. היו ימים שבהם המזווה של המשפחה הקטנה היה ריק ממצרכים והילדים הלכו לבית הספר בלי לאכול כראוי. הימים האלה ודאי היו ימים שוברי לב שדי בהם כדי לשבור את הרוח החסודה ביותר, אבל כהן המשיך ללא חת והפקיד את עצמו ואת יקיריו בידי אלוהים שקרא לו מחושך אל אורו הנפלא.

 

גם רדיפות היו ודאי ניסיון קשה לרוחו הרגישה של השליח הצעיר, אבל אם נותרו בו צלקות מלשונותיהם ומידיהם האכזריות של בני אדם, הן ידועות לאלוהים בלבד. כהן לא התלונן מעולם אלא היה תמיד עליז ומלא תקווה. לפני שנים רבות הוא סיפר סיפור לקבוצה קטנה של אנשים כדי להמחיש שאֵין הָעֶבֶד גָּדוֹל מֵאֲדֹנָיו: "יום אחד בצהריים הלכתי לביתה של משפחה שביקשה ברית חדשה, אבל כשהגעתי לתת להם אותה התנפל עליי גבר חזק. קודם הוא הלם בי באגרופיו ואחר כך קפץ עליי עם רגליו. לבסוף הוא תפס את אוזניי והחל להטיח את ראשי שוב ושוב ברצפה הקשה, וכל העת אמר בעברית: 'צריך לתלוש את האוזניים האלה ששמעו מסיני שלא יהיו לנו אלוהים אחרים וששומעות עכשיו את האלילים הנוצרים', ובכל פעם שאמר את המילה 'לתלוש' הוא הדגיש אותה בטלטלה נוראה". כהן חזר הביתה כשפניו מדממות, אבל מהו דמו שנשפך למען האמת? הוא הפך לזרע שממנו צמח מפעל כביר.

 

ייתכן שהמבחן הקשה ביותר שהיה עליו לסבול בא מצדם של האנשים שהיו לכאורה בעלי אותה דעה. שאול השליח כינה אותם "אחי שקר" ואין תיאור הולם יותר. כשד"ר כהן כבר ביסס את פעילותו והייתה לו עדה גדולה של יהודים שהאמינו במשיח, היו אנשים שהעזו להטיל דופי במניעיו ולפקפק בכנות אמונתו. למרבה השמחה היו אחרים, אנשים שאין בהם רבב, שהכירו בערכו האמתי של ד"ר כהן ושעמדו אתו והתייצבו למענו עד סוף חייו.

 

ד"ר ליאופולד כהן נפטר מהעולם הזה ב-19.12.1937. טקס האשכבה שלו נערך בכנסייה בברוקלין ומשך קהל גדול של ידידים ומעריצים, גם יהודים וגם נוצרים.

 

מתוך: When Jews Face Christ

  לחץ כאן כדי לקרוא יותר עדויות של רבנים 

לקריאת האוטוביוגרפיה באנגלית (The story of a modern missionary to an ancient people) של ליאופולד כהן לחץ כאן