רבי אפרים בן יוסף אליקים

Chacham-Ephraim-2רבי אפרים בן יוסף אליקים

18561930

מאת ו' מ' כריסטי

ערך: אנדרו לואיס

 

מאז המאה השנייה לספירה הייתה טבריה מושב אבות היהדות והמרכז הגדול ביותר ללימודי היהדות. משם יצאו המשנה, התלמוד הירושלמי, טקסט המסורה והמפעל האדיר של ניקוד המסורה. טבריה שמרה על מעמדה המכובד לאורך הדורות ועד היום, ואין תארים רבים המעוררים כבוד רב כמו התואר "רב מטבריה".

 

אפרים בן יוסף נולד לתוך האווירה הזאת. אביו היה רב בעיר העתיקה ושימש כמנהיג בקהילה היהודית דוברת הערבית. אפרים היה המועמד המבטיח ביותר לשמש כרב. עם הזמן גדל להיות תלמיד שקדן בתנ"ך ובתלמוד ובבוא העת רכש לעצמו את המעמד המכובד של חכם.

 

אפרים היה מכובד מאוד גם בעיני היהודים וגם בעיני הערבים. הוא הגיע לעמדת מנהיגות בקהילה והפך לאחד הדיינים, במיוחד בזכות ההתעניינות שלו בזכויות הפרט בחברה ובטובתו. באותה עת הוא נשא לאישה את בתו של הרב הראשי ומאחר שמשפחתו זכתה להגנה מהצרפתים שכן החזיק בנתינות צרפתית,  הייתה לו סיבה טובה לצפות לחיים נוחים וחסרי דאגות. לעומתו הרבנים שנחשבו טורקים מלידה, לא נהנו מאותה הגנה ודווקא סבלו מידיהם של הפקידים הטורקים.

 

לצד תפקידיו האחרים החליט רבי אפרים ללמד תנ"ך ותלמוד. המדרשה שלו הייתה דומה למדרשות הטיפוסיות בטבריה בעשור האחרון של המאה התשע עשרה. הרבי ישב בכיסאו והתלמידים ישבו סביבו על מחצלות הפרושות על הרצפה, לרגלי אדונם. בדרך כלל היה נהוג ללמוד את התנ"ך אך ורק בעזרת התלמוד, אבל אפרים נמשך לתנ"ך עצמו והקדיש לו תשומת לב מעבר לרגיל.

 

בכל זאת, הוא היה יהודי קנאי ששנא נוצרים ובייחוד מיסיונרים והיה מוכן לרדוף את כל מי שהעז להתקרב אליהם. הוא עצמו סיפר לי שהוא כל כך סלד מאלה שמעולם לא אפשר לאשתו או לילדיו להתקרב לבית החולים של המיסיון גם אם הם היו חולים מאוד, אף על פי שרוב הרבנים האחרים כן התפשרו כשלא היה רופא יהודי זמין. כל מי שנחשד באהדה כלפי הנצרות היה צריך לחשוש מפני רבי אפרים.

 

המצב הזה עמד להשתנות. שליח הכנסייה הסקוטית בטבריה באותה עת היה הכומר ד"ר ויליאם יואינג. באותה תקופה התארח אצלו רועה קהילה מברלין. הם ביקרו בעיר והתלוויתי אליהם. הפמליה חלפה על פני המדרשה של חכם אפרים והציצה מבעד לחלון הפתוח. בשלב זה דיבר ד"ר יואינג ערבית שוטפת ושוחח עם הרב בידידות. המילים האדיבות שנשמעו מפיו של האיש שממנו סלד ופחד חכם אפרים ואותו שנא, דווקא נגעו בלבו וכמה ימים לאחר מכן התייצב חכם אפרים על סף ביתו של הכומר והתקבל באדיבות.

 

שני הגברים היו בני כמעט אותו גיל ועד מהרה הפכו הביקורים הרשמיים לשיחות ידידותיות בעיקר על התלמוד והתנ"ך, אבל כל שיחה בין השניים עסקה בסופו של דבר בטענותיו של ישוע שהוא המשיח והגואל. הבקיאות של חכם אפרים בתנ"ך שירתה אותו היטב והנבואות הלכו והתבהרו עד שהיו ברורות לו כשמש בצהריים.

 

הפרשנות היהודית הקדומה של ישעיה נג ייחסה לפרק את מלך המשיח. חכם אפרים ראה במלך המשיח את העבד הסובל שבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. סבלות בני עמו לאורך הדורות ומצבם הנואש היו קרובים מאוד ללבו. הוא הביט לאחור על הדורות ושאל: "מדוע ההבטחות שקיבלו האבות אינן מתגשמות? אנחנו עם הסגולה של אלוהים, אבל הדברים הנפלאים שאמורים להיות נחלתנו הם נחלתם של זרים. בית המקדש הראשון נחרב והעם התפזר בגולה בגלל שלושה חטאים גדולים שחטא העם בישראל, אבל כעבור שבעים שנה נבנה בית המקדש שוב. אחר כך נחרב בית שני ועם ישראל נשאר בלי בית מקדש למעלה מאלף ושמונה מאות שנים. מה הסיבה לחורבן בית שני ולגלות גדולה עוד יותר? הסיבה איננה עבודת אלילים. קנאות לא הייתה חסרה, לא לתורה ולא לקרבנות. היהודים קינאו לאלוהים ולא הפסיקו את עבודת המקדש עד שעת החורבן. למה אם כן זנח אותנו אלוהים למשך זמן כה רב?”

 

הוא בכה והתפלל ונאבק עם השאלות הקשות האלה ולא היה מוכן לוותר. הוא אפילו שאל את אחיו הרבנים את השאלות האלה, אבל הם סיפקו לו רק את התשובות הרגילות השחוקות של היהדות המסורתית. הוא לא היה שבע רצון והשאלות שלו רק עוררו חשד, וחבריו עקבו אחר תנועותיו מקרוב. הוא המשיך להתלבט והיה משוכנע שחטא נורא עורר את זעמו של אלוהים הגדול על עמו. רק אז הוא הבין את הסוד שבעניין – שנאת חינם (יומא ט ב). לפי התלמוד, הבית השני חרב בגלל שנאת חינם.

 

רְאֵה אֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי (תהילים כה 19). ישוע בא כדי להיות לנו לקרבן מכפר, ממש כפי שניבאו נביאי התנ"ך, אבל רבים מאבותינו שנאו אותו שנאת חינם.

 

א  לָמָּה, רָגְשׁוּ גוֹיִם. וּלְאֻמִּים, יֶהְגּוּ רִיק.

ב  יִתְיַצְּבוּ, מַלְכֵי אֶרֶץ  וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד: עַל יְהוָה, וְעַל מְשִׁיחוֹ.
ג  נְנַתְּקָה, אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ. וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ.
ד  יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק: אֲדֹנָי, יִלְעַג לָמוֹ.
ה  אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ. וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ.
ו  וַאֲנִי, נָסַכְתִּי מַלְכִּי: עַל צִיּוֹן, הַר קָדְשִׁי.
ז  אֲסַפְּרָה, אֶל חֹק: יְהוָה, אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי, הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ.
ח  שְׁאַל מִמֶּנִּי  וְאֶתְּנָה גוֹיִם, נַחֲלָתֶךָ. וַאֲחֻזָּתְךָ, אַפְסֵי אָרֶץ.
ט  תְּרֹעֵם, בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל: כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם.
י  וְעַתָּה, מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ. הִוָּסְרוּ, שֹׁפְטֵי אָרֶץ.
יא  עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּיִרְאָה. וְגִילוּ, בִּרְעָדָה.
יב  נַשְּׁקוּ בַר, פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ: אַשְׁרֵי, כָּל חוֹסֵי בוֹ.

 

קול דממה דקה גער באפרים: "הפסק לשנוא אותי. אהוב אותי ואתן לך שלום". המאבק תם. חכם אפרים מצא שלום שלא הופר לנצח.

 

עצם המחשבה על מה שהתרחש אחר כך מעורר בי חלחלה גם עכשיו, שלושים ושמונה שנה מאז. חכם אפרים סיפר למשפחתו שהוא רוצה לנסוע ליפו לכמה ימים. הם חשדו בו והתנפלו עליו אבל הוא מצא מקלט בביתו של ד”ר יואינג. הוא שהה שם במשך הלילה והוחלט שהד"ר יואינג, הרב ואני נצא מהבית לפני עלות השחר. ברגע שהצלחנו להתרחק מהמבצר העתיק ניתן האות ופתאום היינו מוקפים בהמון נזעם שדמה יותר לעדת מטורפים מלבני אדם. הם הפילו אותנו מיד מהסוסים שלנו, התנפלו על אפרים וכמעט קרעו אותו לגזרים. ברגע האחרון הוא אחז בזרועי והמהומה פסקה. הואיל והיה נתין צרפתי, עלול היה הדבר לעורר שאלות והתקרית הייתה נחשבת לחמורה כפליים שכן אם הייתה פגיעה באנשים בעלי נתינות זרה האירוע היה מסתבך. ד"ר יואינג דיבר אל ההמון והרגיע אותו ואנחנו שבנו אל ביתו.

 

בעקבות האירוע התקיימה פגישה שבה השתתפו אשתו של חכם אפרים ורב או שניים. פתאום קטע את השיחה כפרי חצוף שפגע בכבודה של האישה וניסה לסכסך בינה לבין בעלה. החכם ביטל את נסיעתו ליפו, נטל את זרועה של אשתו והלך אתה הביתה.

 

אחר כך החלה תקופה של רדיפות קשות. רבי אפרים נעצר פתאום והוחזק במקום שהוסתר מידיעתם של השליחים. אחר כך סופר שהוא הואשם בהאשמה כוזבת בגין גנבה, הושלך אל תא מטונף וסבל מהשפלה שלא תתואר במילים. נחישותו ורוחו לא נשברו. הוא נענש במלקות והרעבה ואלה פגעו בבריאותו, פגיעה שהשפיעה עליו עד סוף ימיו, אבל הוא נותר נאמן לאמונתו. הוא הורשע בבגידה והועבר בסתר למושבה יהודית במי מירון (לימים יסוד המעלה) ושמו נמחה מזיכרונם של ידידיו וחבריו.

 

חודשים רבים לאחר מכן רכב אחד משליחי הבשורה במעלה הירדן וראה דמות של איש רוכן מעל שדהו בשמש היוקדת. הוא התקרב והופתע לגלות שהאיש הוא לא אחר מאשר רבי אפרים. הוא השתנה מאוד. הקשיים שסבל הותירו את חותמם על גופו וקמטים עמוקים נחרצו בפניו מוכות השמש, אבל בעיניו האיר אור של ברכה. בתשובה לשאלותיו של השליח הוא סיפר בקצרה על קורותיו והבהיר שכל מה שעבר עליו לא השפיע עליו. דבר לא הפחיד אותו והוא דבק בדרכו. השיבה לטבריה הייתה בלתי אפשרית מבחינתו. הוא סבל ברצון את העייפות שנלוותה לעבודה הקשה לפרנסתו אצל זר, והיה מוכן לעשות זאת עד שאלוהים יבחר להבהיר לו מה הוא רוצה ממנו. הוא עמד בין התלמים ונופף בעליזות לשלום לידידו שהמשיך בדרכו, מעודד מהפגישה חזר לרכון מעל שדהו.

 

זמן לא רב אחר כך הגיע רבי אפרים לנצרת כשבעיניו מאיר אור של שליחות ונטבל. עד מהרה הוא הבין אילו קשיים עליו לסבול למען המשיח. כשניסה לשוב לטבריה גילה שאשתו וילדיו נלקחו ממנו. אשתו אהבה אותו מאוד אבל קרובי המשפחה משני צדי המשפחה חברו יחד  ואיימו עליה באיומים ובאזהרות ועקבו מקרוב אחר כל תנועותיה. המנהיגים בבית הכנסת התעצבו מאוד על השינוי שחל בו. “אילו היה יהודי רגיל", אמרו באוזניי, "היינו יכולים לקבל את זה, אבל העובדה שרב במעמד ועבר שינוי כזה הפתיעה אותנו מאוד, מעולם לא שמענו על דבר כזה". ילדיו היו קטנים והורחקו ממנו. הוא נשא אותם בכל עת בלבו ובתפילותיו אבל המחסום שהציבו הרבנים עמד במקומו בכל נושאי האמונה ולכן ניהל עם ילדיו קשר מועט בלבד, מלבד הקשר שניהל עם בנו הבכור במהלך מלחמת העולם הראשונה.

 

הוא עשה את דרכו לירושלים. הקהילות הנוצריות לא הכירו אותו. הוא נתקל בחשדות ובהשמצות וכמעט איש לא הבין אותו. בסופו של דבר יצר קשר עם בני משפחת שנלר, שבית היתומים שלהם והמפעלים האחרים שלהם היו לברכה עבור כל מגזר בארץ למשך יותר משלושה דורות. באותם ימים התכוונו להתחיל בבניית תוספת מגורים לבית היתומים והרב הטברייני שימש כפועל יומי שנשא אבנים ומלט. הכנסתו הייתה זעומה, כשל משרת, אבל הוא לא התלונן מעולם. הוא הסתפק במזון ובבגדים פשוטים ביותר וכל פרוטה שהוא הצליח לחסוך מהכנסתו הזעומה הוא תרם לעניים שפגש והכיר במהלך הפעמים הרבות שהעיד לאנשים על הבשורה שחילק עמם. כך הוא שירת לא רק במילים אלא גם במעשים. הקשר שלו עם בני משפחת שנלר נמשך ואחר כך הם גם העסיקו אותו כפועל במפעל כלי החרס שלהם.

 

בתקופה שעבד בבית היתומים הוא יצר קשרים רבים עם רבנים בירושלים שהיו תלמידיו בטבריה ושהגיעו למעמדם הרם בזכות ההוראה שלו. הם מאוד הוטרדו ממעמדו כפועל נקלה והפצירו בו: "אנחנו מתחננים בפניך שתרחם על עצמך. חשוב על הגיל שלך ועזוב את מלאכת הכפיים הקשה הזאת. שוב אלינו כדי להיות אבינו ומנהיגנו כפי שהיית פעם". הוא קיבל את אותות ידידותם בהכרת תודה ואפילו בשמחה, כי האותות האלה היו לכל הפחות ראיה לאהבתם של התלמידים למורם הזקן, אבל מנאמנותו למשיח לא זע.

 

השינוי המבורך חל כשהחל לעבוד באגודה המשיחית והשליחית,  קרוב יותר לעיר והעתיקה ולאנשים שאתם רצה להיות בקשר. הוא היה חופשי ממלאכת כפיים והיה יכול להקדיש את מלוא זמנו ומרצו להכרזת הבשורה ליהודים, והוא מונה לתפקיד מבשר קבוע עבורם. האגודה שכרה לו אולם אספות ברחוב יפו, שם בילה חכם אפרים את ימיו כשהוא מציג את האדון ישוע בפני אחיו היהודיים ומסביר להם את עקרונות הבשורה. ויכוחים סוערים רבים התגלעו שם. לפעמים הוא נרגם באבנים בדרכו לחדרו ופעם ספג בראשו אפילו מכה וחתך מכוער, אבל הוא מעולם לא חשב להפסיק להכריז על המשיח, ובמוצאי שבת היה האולם מלא מפה לפה ביהודים.

שוב נעשו מאמצים לגרום לו לחזור בו או לכל הפחות לשתוק. הרדיפות לא צלחו ולכן הוחלט לדבר אתו בטובות ולנסות לפתות אותו. הרבנים שלחו לו הזמנה להגיע לרבנות הראשית הוא נענה להזמנה כדי שיוכל לקבל את מה שרצה בכל נימי נפשו – את ההזדמנות להכריז את הבשורה. הוא ישב עם הרבנים שעות רבות והוכיח להם מכתבי הקודש שישוע הוא המשיח. רובם לא השתכנעו אבל חלקם ניעורו וקיבלו את ההוכחות החותכות שהוא הציג. ומאז הם נפגשו אתו מפעם לפעם באופן אישי כדי ללמוד יחד את כתבי הקודש ולהתפלל. מספר האנשים ששאלו שאלות הלך וגדל. במשך הזמן הוא גם התמעט משום שחלקם עברו לארצות אחרות, אבל שם הם הפכו לפעילים בכנסיות. אלה שנשארו בארץ המשיכו לשאול שאלות ועד עצם היום הזה קיים זרם של אנשים שממשיכים לשאול שאלות ולהתעניין.

 

בראשית מלחמת העולם הראשונה נסע חכם אפרים למצרים, שם קיבל אותו בנו הבכור שגר באותה תקופה בפורט סעיד. גם שם נעשו ניסיונות מחודשים מצד המלומדים לגבור עליו בטענותיהם אבל השיחה  הגיעה לסופה מהר מאוד משום שאחד המלומדים הצעירים נחשד שצידד בעמדתו של אפרים.

 

אחרי המלחמה הוא חזר לירושלים ומשפחת שנלר העסיקה אותו כשומר. מחדרו הקטן בשער הוא בישר ללא הרף על המשיח, ושם, בקיץ 1927, נפגש אתו כריסטי, שלימים חיבר את הספר (להלן). המפגש ביניהם היה מלא שמחה ורגש, שכן חלפו שלושים וארבע שנים אז ראו זה את זה.  הרב אפרים היה יציב מאוד באמונתו, עניו ושבע רצון. הוא המשיך לנהל קשר עם האגודה על בסיס של התנדבות. הוא שמח מאוד לבלות חלק מהשבתות שלו בחדר הקריאה שלהם, שעליו היה כתוב "בית דורשי אמת". גברים ונערים רבים נהרו פנימה והוא שוחח אתם. לעתים קרובות מאוד הוא נשאר עד אספת הערב וניהל את האספה בעברית שהפכה שוב לשפה חיה בארץ הקודש. בכל דבר שימש כעדות יוצאת דופן לכוחו של האדון ישוע להושיע.

 

הכומר אסבר דומט, ערבי נוצרי שהיה ידיד קרוב של הרב, מספר את הסיפור היפה על השיחה האחרונה שהייתה ביניהם, ערב לפני שנקרא חכם אפרים לעלות לגן עדן: "חשתי בנוכחות אלוהים קרוב למיטה הזאת. חכם אפרים ביקש ממני להתפלל אתו. אחרי שהתפללתי, גם הוא התפלל במילים האלה: 'אדון ישוע, אני מהלל אותך משום שגאלת אותי. אני מברך אותך משום שאפשרת לי לשרת אותך, השתמשת בי לישועתם של בני אדם רבים. אני מפציר בך, אדון ישוע, לברך את קהילתך בעולם כולו, אבל אני מודה לך במיוחד עבור הקהילה הנסתרת, של המאמינים בירושלים שמסתירים את אמונתם. אלוהים, תן לה אמונה ואת כל הדרוש לה כדי לגדול ולשגשג לכבודך. אמן".

 

רבי אפרים עזב את העולם במילים ובמחשבות כאלה של הלל וסגידה לאדון שהוא אהב ושירת בהקרבה רבה גם ברגעים טובים וגם כשהיה מושמץ ושילם מחיר. הוא הלך לפגוש את אדונו ולשמוע את ברכתו: הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן… נָתַתִּי לְךָ עֲטֶרֶת הַחַיִּים.

 

חכם אפרים נפטר מהעולם הזה ב-30.8.1930. למחרת הובא הרב המכובד למנוחות כשהיה בן שבעים וארבע שנים, אם כי הרדיפות והצרות הוסיפו לו שנים רבות. משפחת שנלר והכמרים ד"ר דומט וגבריאל מהעדה הערבית הנוצרית היו שם. הכומר גבריאל הצהיר: "לצד קברו נכרה קבר עבור אח אחר במשיח, ערבי. יהודי וערבי הונחו זה לצד זה והיהודים והערבים עמדו בראש מורכן מעל שני הקברים הפתוחים ולבם התרכך זה כלפי זה.

 

מתוך When Jews Face Christ.  ליקט: הנרי איינזפרוך.

   לחץ כאן כדי לקרוא יותר עדויות של רבנים