הרב מקס ורטהיימר, ד.ד.

(1863-1941)

Wertheimer

נולדתי להורים יהודים אורתודוקסיים. זיכרון הילדות המוקדם ביותר שלי הוא שהוריי העירו אותי השכם בבוקר כדי להתפלל ארוכות. גם בחורף הקר, עוד לפני שהבעירו אש כדי להתחמם, הם המשיכו לקיים את תפילות הבוקר האלה בנאמנות. בכל האמור לדעת אלוהים, הם היו זוג אדוק וירא אלוהים.

מגיל חמש ועד גיל חמש עשרה למדתי יהדות אורתודוקסית בבית ספר יהודי. יהודי משכיל לימד אותי את חמשת חומשי תורה. הלכתי לגימנסיה כדי לרכוש השכלה קלאסית ומאוחר יותר הייתי שוליה במפעל ייצור ועבדתי במשרד. חבריי באותה תקופה הדיחו אותי לתענוגות החוטאים של העולם הזה. הלכתי לבית הכנסת וקראתי את התפילות בשבת אבל התרחקתי מאמונת אבותיי.

הוריי החליטו לשלוח אותי לארצות הברית כדי להשלים את השכלתי וכך הגעתי לקולג' יהודי בסינסינטי שבאוהיו. סיימתי את לימודי לאחר שבע שנים. רכשתי תואר עם התמחות בספרות עברית אחרי ארבע שנים והמשכתי לתואר שני. בקולג' למדנו את התנ"ך, תרגמנו אותו מעברית לאנגלית, סקרנו את ההיסטוריה היהודית מראשיתה ועד ההווה ולמדנו את התורה שבעל פה.

 סיימנו את מסלול הרבנות וקיבלנו הסמכה. הזימון הראשון שלי היה ל"קהילה קודש בני ישורון" שבדייטון, אוהיו, שם כיהנתי כרב כעשר שנים. רכשתי ידידים רבים וזכיתי לגילויים רבים של אהבה ואני מוקיר אותם מאוד. בדרשות שלי בליל שישי דיברתי על נושאים חברתיים, תעשייתיים וכלכליים, על מונותאיזם, על תרבות אתית, על עקרונות המוסר של היהודים וכן הלאה. בשבת בבוקר דרשתי על פרשת השבוע ואחר כך על ההפטרה. בימי ראשון לימדתי משמונה בבוקר ועד חמש אחר הצהריים ויצאתי לשעה אחת של הפסקת צהריים.

בשנת 1895 ניהלה אחת הכנסיות הנוצריות בדייטון סדרת פגישות שבה הרצו מנהיגי כנסיות מפלגים שונים על האמונה שלהם. ניצבתי גאה בפני אותו קהל של נוצרים מאמינים ואמרתי להם למה אני יהודי ולמה לא אאמין שהמשיח שלהם הוא המשיח והמושיע שלי. התהללתי ביהדות הרפורמית שלא הכירה בצורך בקרבן על חטא, בדת של עקרונות מוסריים שהשקיטה את ייסורי המצפון בצדקנות זחוחה. בקהל ישבה זקנה צנועה, נוצרייה אדוקה, שדבריי נגעו עמוקות ללבה. היא התפללה: “אלוהים, עזור לד"ר ורטהיימר להכיר בצורך המוחלט שלו במושיע שהוא דוחה ברברבנות גדולה כל כך. אם צריך, הורד אותו אל תהומות השפל כדי שיבין שהוא זקוק לישוע המשיח".

זעקת לבה של אותה אישה אלמונית עוררה והפעילה כוחות בלתי נראים. באותו יום הייתי שבע רצון כליל מהחיים. הייתה לי אישה צעירה, מושכת ומשכילה, הייתי הרב של בית הכנסת "בני ישורון", היו לי בית יפה, הכנסה נוחה, מקום של כבוד בקהילה והפכתי לחבר מכובד במועצת המנהלים, הייתי חבר במועדון חברתי, חבר בסניף הבונים החופשיים ומרצה פופולרי במועדוני נשים, בבתי ספר, בארגונים אזרחיים וכן הלאה. אילו ביקרתם בספרייה שלי באותה תקופה הייתם מוצאים ספרים ממגוון רחב של תחומים. היה לי כל ספר של בוב אינגרסול, קראתי כל אחד מהם והתכתבתי עם המחבר. לעתים קרובות הייתי מרצה אורח בכנסיות מכל הזרמים ברחבי העיר. הייתי מרוצה מהחיים. אשתי ואנשי נהנינו ממוזיקה והיו לנו בית גדול, שני משרתים, תינוק מקסים ובת בשם רוז.

פתאום הכול השתנה. אשתי חלתה מאוד ומתה למרות עזרתם של הרופאים והמומחים הרבים, והשאירה אותי אלמן מוכה אבל עם שני ילדים קטנים. אחרי ההלוויה מסרתי את רוז לחמותי, פרסמתי מודעה לסוכנת בית עבורי ועבור הילד והפכתי לאומלל באדם. לא יכולתי לישון. הילכתי ברחובות בניסיון לשכוח את הריק, את החלל שנפער בלבי ובחיי. החלומות שלי על קריירה מצליחה וחיי משפחה שלווים התנפצו. היכן יכולתי למצוא נחמה? קראתי לאלוהי אבותיי אבל השמים היו כנחושת. כיצד יכולתי לדבר דברי נחמה של רב לאחרים כשהצער שלי הביא אותי אל סף ייאוש? בדקתי תורות רוחניות והגעתי למסקנה שהן אינן אלא שקר. השתתפתי באספות וקראתי חומרים על תיאוסופיה ועל מדע נוצרי וגם הם היו בעיניי עקרים וחסרי תקווה. הרגשתי כמו איוב שזעק: יָמַי קַלּוּ, מִנִּי אָרֶג. וַיִּכְלוּ, בְּאֶפֶס תִּקְוָה (איוב ז 6). השנה העשירית של המינוי הרבני שלי התקרבה אל סופה. החלטתי לא לקבל את הבחירה מחדש והתפטרתי. רציתי לחשוב על הכול. רציתי ללמוד. היכן נעלמה לה הרוח והנפש של זו שהייתה פסנתרנית מוכשרת כל כך, זו שהעניקה קסם לחיי, זו שהפכה את הקיום למתוק ולנעים כל כך? מה קרה לכל המחשבות, לכל הכוונות ולכל המטרות של אותה נפש מלאת חיים? פניתי לכתבי הקודש.

למדתי על היהדות אבל לא מצאתי מענה לשאלותיי וסיפוק לערגות לבי. אחר כך התחלתי לקרוא בברית החדשה והשוויתי אותה לתנ"ך. קראתי קטעים רבים, הרהרתי בהם, הגיתי בהם. אחד מהם עשה עליי רושם עמוק: בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי, לָרַבִּים; וַעֲו‍ֹנֹתָם, הוּא יִסְבֹּל (ישעיה נג 11). כאן היה האזכור היחיד שמצאתי לביטוי "”צדיק עבדי". הוא איננו נמצא בשום מקום אחר בדבר אלוהים, לא בתנ"ך ולא בברית החדשה. יש "דוד עבדי", יש "עבדי ישעיהו", יש "דניאל עבדי", אבל כאן יש "צדיק עבדי". שאלתי את עצמי: “מיהו העבד הצדיק הזה? על מי מדבר הנביא?" ועוד חשבתי: "אינני יודע מיהו אותו 'צדיק עבדי' אבל בדבר אחד אני בטוח: הוא איננו ישראל, כי הנביא מכריז שישראל הוא גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן  זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים. עבד ה' הצדיק חייב להיות קדוש. אם הוא איננו ישראל, מי הוא יכול להיות?" החלטתי שהוא ודאי ישעיהו, אבל בישעיה ו נוכחתי לדעת שזה לא ייתכן, כי הנביא עצמו מעיד על עצמו שהוא חוטא וטמא שפתיים בעיניי אלוהים. “צדיק עבדי" – מי זה יכול להיות?

אחר כך התחלתי ללמוד את ההקשר שבו נכתב פרק נג ובישעיה נ 6 מצאתי את הפסוק גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים. חשבתי על זה: מי נתן את גוו למכים? בראשית הפרק כתוב: כֹּה אָמַר יְהוָה. ה' הוא הדובר היחיד בפרק. ה' נתן את גוו למכים? האם יש לאלוהים גו? למה הכו אותו ומתי? מי הכה אותו? קראתי עוד: וּלְחָיַי לְמֹרְטִים. ועוד: פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי, מִכְּלִמּוֹת וָרֹק. מה פירוש הדברים האלה? מי סבל את ההתעללות הזאת? מתי? למה? האם ה' ניחן בכל המאפיינים האנושיים האלה? למדתי עוד ועוד נבואות כאלה. בתהילים קי 1 כתוב: נְאֻם יְהוָה, לַאדֹנִי  שֵׁב לִימִינִי. עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ, הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ. דוד עצמו מדבר על צאצאו ומכנה אותו "אדוני". איך הוא הגיע לשם? למה לא פירט אלוהים בדיוק? למה הוא לא דיבר אל ישראל באופן ברור כך שכל יהודי יוכל להבין?

הייתי מבולבל והחלטתי לקרוא את ספר ישעיה כולו, החל מפרק א. עצרתי בפרק ט: כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ, בֵּן נִתַּן לָנוּ, וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה, עַל שִׁכְמוֹ. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ, אֵל גִּבּוֹר, אֲבִי עַד, שַׂר שָׁלוֹם. הכתוב היה בלתי נתפס. ניצבתי בפני תורת השילוש. היהודים אומרים את התפילה המונותאיסטית: שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד. תורת היותו של ה' אחד וההשקפה היהודית כולה מבוססות על המילה "אחד" ומושרשות בה. הרבנים לימדו במשך כל הדורות שמשמעות המילה "אחד" היא אחדות מוחלטת. לא האמנתי למראה עיניי: הדברים שלימדתי לא היו נכונים. התחלתי לחקור את המילה ומצאתי שמשמעה איננו אחדות מוחלטת אלא מורכבת. למשל: אדם וחווה היו לבשר אחד. זוהי אחדות מורכבת. משה שלח שנים עשר מרגלים לארץ כנען והם חזרו כשהם נושאים אשכול ענבים. אותו אשכול ענבים נקרא בעברית אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד. היו עליו מאות ענבים, ולכן לא ייתכן שהוא היה אחדות מוחלטת, אבל העברית מכנה אותם אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד. אחדות מורכבת. הרשעות שבגבעה בבנימין פגעה בכבוד ה', בשמו ובאופיו. השבטים האחרים כעסו על בני בנימין וַיָּקָם, כָּל הָעָם, כְּאִישׁ אֶחָד. זה מה שאני רוצה שתבינו: באותה תקופה היו אנשי ישראל ארבע מאות אלף אנשי מלחמה מלבד בנימין, אבל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל היה כְּאִישׁ אֶחָד. כאן שוב אפשר לראות אחדות מורכבת. אלפי אנשים פעלו כאיש אחד. פסוקים אלה ואחרים הוכיחו באופן מכריע ש"אחד" איננו מצביע על אחדות מוחלטת.

אלוהים התגלה לאברהם כאל שדי. האות הראשונה במילה "שדי" היא ש'. יש בה שלושה קווים המחוברים לאות אחת. האות הזאת מתנוססת על תפילין ועל מזוזות. היהודים תמיד ראו באות הזאת סמל לאלוהות כיוון שיש בה שלושה קווים (אחד לכל דמות באלוהות) המחוברים יחד לאחד, סמל לאחדות.

שאלה נוספת הטרידה אותי: אם האיש שהיה תלוי על הצלב היה באמת התגלמות ה', מי היה בשמים? פניתי לבראשית יב. שלושה אנשים ביקרו את אברהם. היו שני מלאכים והשלישי, שארבע עשרה פעמים מכונה "ה'”. מאוחר יותר שני המלאכים הלכו, אבל השלישי אמר לאברהם: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. וְאַבְרָהָם  הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם. וְנִבְרְכוּ בוֹ  כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט  לְמַעַן, הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר, עָלָיו. וַיֹּאמֶר יְהוָה, זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה. וְחַטָּאתָם  כִּי כָבְדָה, מְאֹד. אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה. וְאִם לֹא, אֵדָעָה. וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה. וְאַבְרָהָם  עוֹדֶנּוּ עֹמֵד, לִפְנֵי יְהוָה. אברהם הפגיע בעדם ואלוהים הלך לדרכו ואברהם הלך לביתו. העיקרון הוא שה' בחן את מצבן המוסרי של סדום ושל עמורה וסירב לרחם עליהן מפני שלא היו בהן אפילו עשרה צדיקים, אבל בפרק הבא נאמרה ההודעה הזאת: וַיהוָה, הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה  גָּפְרִית וָאֵשׁ: מֵאֵת יְהוָה, מִן הַשָּׁמָיִם. איך יכולים להיות שני "ה'” ולמה שיהיה אחד ברחובות סדום והשני בשמים? חייב להיות ה' אחד הנמצא בכל מקום, אבל אם זה נכון, הוא יכול להיות גם בשמים וגם עם ישוע על הצלב ובתוכו.

בעיה נוספת צצה בעקבות השאלה הזאת. “למה השם ישוע איננו מוזכר בשום מקום בתנ"ך?" חקרתי את השאלה הזאת. תארו לכם כמה הייתי מופתע כשגיליתי שמאתיים שבעים וחמש שנים לפני המשיח זימן המלך תלמי החמישי עשרה אנשים מפלשתינה וביקש מהם לתרגם את כתבי הקודש לשפה היוונית. הם התחילו מחמשת חומשי תורה וכשהגיעו לשם "יהושע" תרגמו אותו "יסוס" וציינו מעליו סימן, אות לכך שההגייה העברית איננה יכולה לבוא לידי ביטוי מלא ביוונית. כשיהושע נכנס לכנען עם אחד עשר המרגלים האחרים, הוא נקרא "יהושע" (“ה' הוא המושיע"). המשמעות הזאת היא משמעות השם "ישוע".

לא יכולתי עוד לעמוד בחוסר אמונתי. הייתי משוכנע באמת האלוהים כפי שהיא במשיח ישוע וזעקתי: “אלוהים, אני מאמין שאתה ה' יסוס כיפרת בעדי. אני מאמין שה' יסוס מתת עבורי. אני מאמין שנתת לי את הכפרה. אני מאמין שיש לך היכולת והכוח. מכאן ואילך אודה בישוע בפרהסיה כמושיעי וכאדוני". אחרי חודשים רבים של חיפוש השתכנעתי שישוע הוא עבד ה' הצדיק, יְהוָה צִדְקֵנוּ.

ב-30.3.1904 הודיתי במשיח בפרהסיה ומאחר שקיבלתי אישור להטיף בכנסייה נפתחו בפניי דלתות. קיבלתי את ההצעה להשתלב בלימודים בסמינר בלואיביל שבקנטקי וסיימתי לאחר שנה. לבקשתי זימן מר אייסנברגר את מועצת מנהיגי הכנסיות בדייטון ושלושים וחמישה מנהיגים התאספו בכנסייה המרכזית ושאלו אותי על אמונתי האישית ועל השקפתי. באותו ערב הם הסמיכו אותי וההזמנה הראשונה שלי לכהן כמנהיג הגיעה מאדה שבאויהו, שם הייתי מנהיג קהילה במשך חמש שנים. אחר כך הוזמנתי להיות מבשר ורועה בארגון השליחות שייסד וניהל מוריס רובין במשך שנים רבות בפיטסבורג. לאחר שנתיים וחצי  בפעילות הזאת השתכנעתי שאלוהים קורא לי לתחום רחב יותר של הכרזת הבשורה גם ליהודים וגם לגויים ולהיות תלוי באלוהים שהוא יספק את הדרוש לי ולמשפחתי. בשנת 1913 חזרנו לאדה, לעדה הקטנה והיקרה מאוד ללבנו שבה שירתי כרועה משני במשך חמש שנים.

התחלתי ללמד את כתבי הקודש ואלוהים היה נאמן תמיד. אילו כתבתי על כל הגילויים של טובו ושל חסדו הייתי ממלא ספר שלם. אלוהים דאג לנו תמיד בלי להכזיב, דאג לנו לניתוחים חיוניים ולהוצאת הספרים שלי לאור ולכל צורך אחר. במשיח מצאתי את נחמתי היחידה לכל צער.

כשהייתי רב רציתי מאוד להעניק לאבלים תקווה שהם יכולים להישען עליה, אבל איך יכולתי לתת את מה שלא היה ברשותי? הענקתי להם הזדהות אבל בתקופות של יגון וכאב לב ואסון, הזדהות ואהדה אינן מנחמות לאורך זמן, אבל כמה מספקות ונהדרות הן מילותיו של האדון ישוע המשיח לשבורי הלב: אָנֹכִי הַתְּקוּמָה וְהַחַיִּים הַמַּאֲמִין בִּי יִחְיֶה גַּם כִּי יָמוּת וְכָל הַחַי אֲשֶׁר יַאֲמִין בִּי לֹא יָמוּת לְעוֹלָם, ושוב: אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם הַשֹּׁמֵעַ דְּבָרַי וּמַאֲמִין לְשֹׁלְחִי יֶשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וְלֹא יָבֹא בַּמִּשְׁפָּט כִּי עָבַר מִמָּוֶת לַחַיִּים.

יש רק סוג אחד של חיי נצח. יש רק מקור אחד לחיי נצח, וזהו בן האלוהים. הוא גאל אותנו ועלינו להכריז בימינו את המסר הנפלא ורב הכבוד שהוא מינה אותנו לבשר.

מאת מקס ורטהיימר

 

לחץ כאן לקריאת עדויותיו של הרב

מקס ורטהיימר כתב מספר ספרים שהידועים ביניהם הם: 

Satan, Why I  left Christian science, From rabbinism to Christ: The story of my life

לגרסה מקוונת חינם באנגלית של הספר האחרון לחץ כאן